משיחות עם חברים שמתי לב שכנראה לא מספיק אנשים קראו והפנימו את הפוסטר שפרסמתי כבר לפני שנה וקורא להפסיק עם הטיסות הזולות והתיירות ההמונית. נראה שהראש של בערך כולם טרוד בתכנון החופשה המושלמת. אי לכך, הנה לכם שבעה טיפים שמחים שבטוח ישכנעו אתכם שהחיים נמשכים (ואפילו בנעימים!) גם בלי עצירה בנתב"ג:
1. להביט בשקיעה בחוף הים או במדבר.תמיד מומלץ לפנות מעט זמן ולהתענג על יצירת האומנות הקלאסית של אלוהימ(ה) – יצירה חדשה בסדרה כל ערב!
2. להסתובב בנווה צדק או בכל שכונה אחרת בישראל שנבנתה לפני קום המדינה וזכתה לתכנון אנושי ויופי. בניינים שזכו להיבנות בעבודת כפיים ונמלטו משגעת הפינוי-בינוי. תחושת חו"ל מובטחת! היא תגיע אליכם ברגע אחד בזמן שתביטו בעיטורי קיר ותשמעו שפה זרה מתייר רנדומלי.
3. לטבול במים חיים. למרות שארצנו היא קטנטונת, ואנשים בה הרבה והם נוהרים למעיינות בסופי שבוע ובחגים, עדיין אפשר למצוא בה פינות חמד קסומות. חשוב להתרחק מפארקים לאומיים עם קופה בכניסה!
כשמגיעים ליעד, רצוי לאסוף את עטיפות הבמבה ובקבוקי הקולה בשקית. או אז, כשהמקום יחייך אליכם על מעשה החסד, תחוו תחושת סיפוק אדירה, ותוכלו לדמיין בקלות שאתם בארץ אחרת, בה לא יעלה על הדעת ללכלך את שמורות הטבע – ממש חו"ל!
4. להתפעל זה לא רק בניין בלשון. לשמוח זה קל. מותר לנו לחייך אל מול פרח קיצי, ציפור על ענף העץ שממול וצמח שמשגשג בזכות טיפולנו המסור. כמה פשוט – כמה קל לשכוח. כשאנחנו בתשומת לב לסביבתנו הקרובה, צפויים לנו אינסוף רגעים של עונג אלוהי.
5. מדי פעם לעצור ולנשום. מומלץ תוך כדי תרגול יוגה, הליכה או ישיבה פשוטה. להתרכז באוויר שנכנס דרך הנחיריים ובמגע שלו איתם. להוציא. להתענג. אנחנו בחיים!
6. לכבוד שבוע הספר העברי, מה יותר מתאים מאשר להמליץ על קריאת ספרים? לפעמים ספר אחד טוב יכול להעביר אותנו תהפוכות רגשיות ואינטלקטואליות וגם לקחת אותנו לצד השני של העולם בצורה לא פחות מסעירה, ואולי אפילו יותר, מהגעה פיזית לאותו מקום (שבינתיים הושחת על ידי התיירות הזולה). מחוזות הדמיון תמיד פתוחים לפנינו, ולא צריך לעלות על מטוס כדי להגיע אליהם!
7. להגיד תודה. מדי חודש בעץבעיר, אנחנו מקיימות מעגלי ירח מלא. האחרונים הסתיימו בסבב הודיה. כל אחת משלימה את המשפט "איזה מזל ש..." בסבב שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים. איזה מזל שיש הרבה על מה להודות! מיד הרגשנו איך האנרגיה הנעימה עולה בכל אחד מאיתנו והלבבות נפתחים ומתאחדים.
זהו לעכשיו. מקווה שלא תיקחו את הפוסט שלי בתור תקיפה או האשמה. מי שבוחר לטוס הוא לא אויב. יש לזכור שיש מערכת שיווק משומנת מאחורי ההחלטה "האישית" לטוס לסופ"ש במלדיביים. אין לי עניין בלהפיץ רגשות אשמה בעולם, מהן, כמו דלקים פוסיליים, יש די והותר. בכל דבר שתעשו, אנא עשו זאת מתוך בחירה, מודעות ושמחה. עוד אומר, שאין לי משהו נגד מסעות והרפתקאות ואם קיימת קריאה פנימית לטוס בשביל מסע של פעם בחיים, אז כנראה שהוא צריך לקרות. מסע כזה, נמשך זמן ממושך ומאפשר שהות והיכרות עמוקה עם המקום אליו מגיעים. מסע שהוא הפוך לחלוטין ממירוץ האטרקציות שמאפיין את החופשות התיירותיות של רוב האנשים, רוב הזמן.
באשר לעצמי, אני לא מרגישה את הצורך לצאת מגבולות המדינה כרגע. זה עוד לגיטימי להרגיש ככה?
Comentarios