מחשבות רדיקליות על יחסים מליבה של בחורה צעירה
מה קורה לנסיכה מסרטי דיסני שהיא מתאהבת ביותר מנסיך אחד? בנסיך זקן? בנסיכה? בחבורה של אנשים? שהיא רוצה לבלות את שארית חייה באושר ואושר עם עץ, עם פיסת אדמה ועם מישהי לקשקש איתה במטבח?
בהתחלה השאלות האלו בילבלו אותי. אבל אחרי טבילה במים העמוקים יש לי כבר כמה רעיונות.
תזרמו איתי.
האגדות של דיסני סיפרו לי את קורות חיי. מהלך ליניארי ל"חיים מלאים", כמו שאמא אומרת. את אמורה לשוטט לך אבודה בעולם עד שלפתע תפגשי נסיך יפה תואר על סוס לבן, עשיר וכריזמתי, ויהיו לכם שיחות ואורגזמות שלא נגמרות עד עצם היום הזה. הנסיך יעלה אותך על הסוס באבירות, רכובה מאחוריו, תרכבו לארמון ואת תחייכי כל הדרך לחיים החדשים שהוכנו עבורך מראש.
גדלתי להיות אישה ליברלית ואינטילגנטית ולכן אימצתי את הגירסה הפרוגרסיבית-פמיניסטית: שאני, אישה שלמה, עצמאית ומסופקת, אמורה למצוא בקרוב את אהוב ליבי - הוא יהיה אדם מלא שלא מחפש הצלה, וביחד נבנה משפחה. המשפחה והזוגיות יהיו חלק מהותי מחיי, חלק ממסלול התבגרות תקין, בנוסף לתחביבים, לקריירה וחיי חברה.
אחרי שזנחתי את מסלול ההנדסה, נפתחתי לגירסה הרוחנית: כשאמצא את בן זוגי נכונן יחדיו זוגיות בריאה, ונרפא את ליבנו ואת ליבו השבור והעמוס של העולם. דרך עבודה על המיניות ושיחזור טראומות, נהפוך להיות אנשים שלמים ונממש את ייעודנו - יחד.
יום אחד שמתי לב, שההבדל בין הסיפורים: האגדי, הפרוגרסיבי והרוחני, לא כזה דרמטי, שלושתם קבעו שזוגיות היא משימת חיי.
לא יכולתי שלא לתהות, אם זוגיות היא הפיתרון לכל מכאובינו, איך אני עדיין רואה סביבי כל כך הרבה כאב? בדידות? למה אומללות, אשמה ועצבים תמידיים מלווים כל כך בתים? למה ככל שאני מתבגרת אני פוגשת יותר גרושים וילדים להורים גרושים?
האם זה כי פשוט אותם זוגות לא למדו איך לבחור נכון? אולי כולנו צריכים ללכת לקורס שיפור עצמי כדי לשקם את הסמכות הפנימית שתראה לנו איך… ובכן… להכיר את בן'ת הזוג הראוי עבורנו ואיך לעבוד על מערכת היחסים כך שנוכל לחיות יחד לנצח נצחים!
קצת יותר משנתיים שאני רווקה הוללת עם רצון כלשהו להכיר מישהו "רציני". פה ושם יש לי אהובים, לילות נעימים יותר ופחות, שבוע פה, חודשיים שם. אבל כל פעם זה נגמר, ואני מתאכזבת מחדש. שוב אני מגלה שגם זה לא היה ממש זה.
אומרים לי שיש לי בעיה עם מחויבות, שאני צריכה לעבוד על הסטנדרטים הגבוהים שלי, שאני צריכה לרצות יותר, שעם הגישה הזאת אני בחיים לא אמצא מישהו.
ואני אומרת שאולי, אבל אולי גם הכל מדויק. יכול להיות שזה לא הזמן שלי להיות בזוגיות רצינית כרגע, והאנרגיה שלי דרושה במקומות אחרים, יותר מועילים לעולם ולי.
לרוב האנשים (בטוח לקרובי המשפחה שלי) זה נשמע משונה. בחורה בת 25 לא אמורה לתור את הממלכה בחיפוש אחר אביר משכיל וטוב לב? אני לא לומדת, לא עובדת, אפילו לא מטיילת… אבל כמה עוד אפשר לרדת מהמסלול? אפילו לא להיות במערכת יחסים יציבה?
הגזמת.
למה זה לא קורה? אולי כי אני נמנעת ממסגרות בהם נמצאים כעת בני גילי, זה בוודאות מוריד דרמטית את הסיכויים למצוא מישהו - כל הבחורים הצעירים וה"איכותיים" נמצאים איפה שאני לא נמצאת.
אולי אם הייתי באוניברסיטה חיש מהר הייתי מוצאת איזה מהנדס טוב ויחד היינו מהנדסים את החיים…
Comments