מסקנות אחרי ארבעה ימים של אקטיביזם בעיר הבירה - ירושלים. פוסט דעה.
סיימתי עכשיו ארבעה ימים של מחאה בעיר האוהלים שהוקמה בירושלים, מול הכנסת. ארבעה ימים במהלכן התקיימו הפגנות, מעגלי שיח ואירועי תרבות במתחם. הקריאה הייתה לקיים בחירות, לפזר את הכנסת, להחזיר את החטופים והיו גם לא מעט שקראו לסיום המלחמה (לא על במת הנאומים כמובן).
בשיטוטים במתחם שמעתי לא מעט מירמורים על כך שהמחאה הפכה לקרנבל, לפסטיבל - איך אנשים מעזים ליהנות כשהמצב כל כך קשה?? למה לא שורפים את הרחובות?? למה יושבים ומקשקשים במקום לעשות בלאגן??
אפילו עברה אישה עם מגפון (וצלם שבא אחריה) וצעקה בזעם על היושבים במעגלי השיח. היא קראה לעזוב עכשיו את הכל, להפסיק את הפסקת הקפה, להפסיק עם מעגלי השיח - ולבוא להפגנה למען שחרור החטופים שהתקיימה באותו הזמן.
אתמול בערב הקרנבל הגיע למחאה באופן שלא משתמע לשני פנים.
אחרי נאומים שוברי לבבות של בני המשפחות, יצאנו לצעדה למען שחרור החטופים ברחובות העיר יחד עם עגלת השלום (בתמונה - אני עם השלט - "ריפוי") : מיצג שמח של אהבה ושלום - עם מוסיקה, ריקודים וחיוכים.
כשנפגשנו בשוטר, אמרנו לו - "אם היית נחטף, היינו צועדות גם בשבילך"
אמרנו גם תודה לשוטרים על העבודה שלהם וכמובן שאמרנו תודה לסוסים.
שרנו בקולי קולות "עוד יבוא שלום עלינו" "יום יבוא" ו"עושה שלום במרומיו".
אני חושבת שבהתחלה אנשים לא ידעו איך לאכול אותנו אבל לאט לאט, אחרי שראו שאנחנו סבבה - הרבה נהנו מהנוכחות הצבעונית שלנו.
כלומר נתנו לקרנבל שאנחנו להמשיך למשך הצעדה (וקצת יותר...).
אז האם אפשר לעשות ממחאה פסטיבל?
אתמול השאלה הזאת לא נשארה רעיונית, ונראה שהתשובה היא לגמרי כן.
לפחות בשבילי, זה ברור שאם אנחנו נלחמות למען החיים - צריך גם לעשות חיים.
ברור לי שאין שום סתירה בין הרצון לשנות את המציאות לבין לחגוג אותה כאן ועכשיו. אין סתירה בין לכאוב לבין לשמוח. מותר לעשות את שניהם.
גם ברור לי שאנשים נהנים להיות חלק מתנועה שהיא חיובית, מגניבה וכיפית. תנועה שהם מרגישים בה חופשיים ואהובים ממש כמו שהם - גם את הרגעים בהם הם נחים או משתטים.
מקווה שהעגלה עוד תמשיך לנסוע ויחד איתה הבשורה לשינוי מיטיב ומעמיק.
שינוי שרואה את הצרכים שלנו כיצורים אנושיים, כאלה שחפצים בחיים שהם מעבר להישרדות - חיים של יצירתיות, פליאה וחיבור.
מאחלת לכולם -
לחטופים והחטופות
לילדים בעזה
לחברי הקבינט
לשרה נתניהו
לשוטרות
לחיילים
לסוסים
לכולם כולם
חיים ממש - אבל ממש - יפים.
נתראה ברחובות...
אני בעד