רק לשירים ברדיו מותר לדבר על השלום. בכל זאת יש לי מה להגיד גם בלי חרוזים, הנה ניסיוני הארוך לתקוף מכל החזיתות, בעזרתו של החבר צ'ארלס מאמריקה, את השאלה - 'האם יבוא יום ולא יהיו מלחמות בעולם?'
כשדנים על המלחמה, יש כמה שאלות בסיס, הנוגעות לטבע האדם, שחוזרות על עצמן.
במאמר שלפניכם אביא את מחשבותיי ודעותיי בנוגע לכמה מהן:
הקדמה - מרגישים שלום ב-Rainbow
מבחינתי, על התשובות לשאלות כאלה אפשר להתפלסף עד אין קץ. לכולנו יש רעיונות ודעות, אבל מוטב להרגיש. בשבועיים האחרונים זכיתי להרגיש את השלום. את המציאות האוטופית שאפשרית עכשיו, ויכולה להיות נגישה לכולם, ביום מן הימים. זכיתי להיות לצד אנשים שמחפשים את הטוב, שנמנעים מאלימות, שלוקחים דברים בקלות, שמנסים להבין ולקבל את האחר. חלק, אולי אפילו הרוב, חושבים הפוך ממני בענייני פוליטיקה, אבל היו איתי ברצון ליצור הרמוניה במרחב המשותף.
מדהים איך ברגע שמכניסים פוליטיקה למרחב, האנרגיה נעשית קשה ולוחמנית. ברחוב קפלן בתל אביב או בפייסבוק, זה ניכר, כבר סיפרתי על הצעקות והגידופים שנאלצתי לספוג. גם לריינבו זה הגיע, אבל היה ברור לכולם שזה ממש לא נורא שיש כל מיני דעות במרחב, וכל המחשבות הן לגיטימיות. בטח שלא צריך לתקוף מישהו רק כי הוא חושב אחרת.
בקצרה, הריינבו היא תנועה עולמית לחופש ואי-אלימות. קיימת כבר 50 שנה בהמשך ישיר לילדי הפרחים של שנות ה-60. בכל העולם יש התכנסויות ריינבו. כל התכנסות אורכת חודש ימים (מחזור ירח שלם) ובמהלכה חיים בטבע, בצורה כמה שיותר הרמונית, עם הטבע ועם האנשים.
אין בוס, אין אחראי, אין אסטרטגיית ניהול. הדברים מתנהלים פשוט ככה, מרצונם הטוב של אנשים ומהרוח של הריינבו שמלווה אותם.
בשבועיים האחרונים הייתי בהתכנסות הסתיו הישראלית, שהייתה רק ברוח הריינבו בשל המלחמה. פגשתי מלא אנשים שחושבים הפוך ממני מבחינה פוליטית. סך הכל, הסתדרנו בלי בעיה. גם אם הטונים מדי פעם עלו, יומיים אחר כך כבר הכל נשכח ומדברים על משהו אחר. בהתחלה נלחצתי מההבנה שיש מי שיושבים לידי והיו רוצים שעזה תהפוך למגרש חנייה, לקחתי דברים קשה ואישית. איכשהו הקסם של המפגש האנושי ריכך אותי, אולי גם התרגלנו למציאות המעוותת, למלחמה. עם הזמן, פחות פחדתי לדבר על שלום ולדחוף את הדעות והעובדות שצברתי.
המיתוס הרווח של התרבות שלנו הוא שעל מנת שאנשים ייסתדרו וכל צרכיהם יסופקו, יש להפעיל כוח, כי המצב הטבעי שלהם הוא להיות עצלנים ונצלנים. ללא שלטון מרכזי, אנחנו "נאכל אחד את השני".
הריינבו, בדרכו הייחודית, מפריח את הטענה הזו. זה לא שהאלימות לא עולה בכלל במהלך ההתכנסות, אבל יש מנגנונים להתמודד איתה. כולם בריינבו הם "שומרי שלום" - ברגע שצועקים "שנטי סנה" מי שנמצא בקרבת מקום מגיע לזירת האלימות ודואג להשקיט שלום - לעצור את התוקף, להגן על הנתקף.
זה לא מושלם, בלשון המעטה.
השמועה אומרת שהריינבו בישראל יותר אלים ממקומות אחרים בעולם.
ההתכנסות הזאת זה עבד בצורה מרשימה - לא היו אירועי אלימות, צמד המילים "שנטי סנה" לא נאמר פעם אחת. לפי דעתי זה קשור לצורך לשמור על ההרמוניה במרחב, כך שהוא ימשיך להיות עוגן יציב לעולם המיטלטל שבחוץ.
התודעה של כולם מכוונת לשמור על הטוב המשותף, לספק צרכים ולהבין מאיפה כל אחד בא, בלי שיפוטיות.
אז האם המלחמה היא מצב נתון?
העולם הוא גדול, ומציאויות שונות מתרחשות במקביל ללא הרף. אז גם אם יש איפשהו בעולם מלחמה, במקומות אחרים, למעשה ברובם, זה לא המצב. אנשים מסוגלים להסתדר ולעבוד ביחד בלי להרוג אחד את השני, המצב הטבעי של רובנו הוא לחפש את דרך השלום ולא דרך המלחמה. חיות מעדיפות לרוב לברוח מאשר להיכנס לעימות. השבטים האינדיאניים באמריקה העניקו לכובשים הספרדים מתנות, מזון ורקדו לכבודם כדי לפייס אותם. מערכות מים מסועפות בכל העולם התנהלו בלי ריכוזיות. גם בישראל היה ה Waqf אדמות שיתופיות בהן כולם יכלו לרעות צאן, לאסוף עצים ולעבור באופן חופשי.
איך אנחנו מבדילים בין הגנה עצמית לנקמה?
אם אנחנו מוכנים לסלוח לתוקף שלנו.
הנה ציטוט מצ'ארלס
סליחה איננה מצב שבו אתה פשוט נותן לפגיעה לחזור על עצמה. המשמעות של סליחה היא שפעולת ההגנה שלך באה באמת כפעולת הגנה, מתוך צורך בביטחון, ולא מתוך שנאה ולא מתוך נקמה. כך למשל אם יש רוצח שמסתובב בחוץ, ואתה באמת עובד מתוך מקום של סליחה, אתה לא שונא אותו, ובאמת לא היית רוצה לפגוע בו, אבל גם - זה לא אומר שאתה נותן לו להמשיך לרוץ ולהרוג עוד אנשים. אתה מונע ממנו להמשיך ולפגוע. אולי אתה כולא אותו.
גם "כליאה" יכולה להיות שונה ממה שמוכר לנו. בנורבגיה בתי הסוהר מנוהלים בהגיון של שמירה על הציבור מפני פושעים מסוכנים ומתן הזדמנויות לאותם פושעים שיכולים להתרפא ולהשתנות, לעבור תהליכים של ריפוי ושינוי. אולי בעזרת הדוגמה הזו אפשר לדמיין עולם שבו הרעיון של "עונש" יצא מהאופנה.
אז אם להחיל את ההיגיון הזה על המצב בישראל ועזה עכשיו, יש להבחין בתוך מסע ההפצצות של ישראל בעזה, מה מתוך זה מונע מהשאיפה למנוע זוועות נוספות? ומה מונע משאיפה לנקמה? מה אנחנו באמת משרתים כאן? ברור שהנקמה והמניעה מעורבבות היטב זו בזו.
איך יודעים מי הרעים ומי אלה הטובים?
אנחנו לא יודעים. כמה שנחפש לא נמצא טוב מושלם ולא רע מושלם. אולי במקום לנסות למצוא את אותם רשעים, ננסה להבין אותם. מה גרם להם לעשות את המעשים שהם עשו? איך הם הגיעו למצב הזה?
במקום האשמות, אולי ננסה אמפתיה. במקום עונשים, מה לגבי ריפוי?
אמירה שכיחה בעולמות הרוחניות, או הפיתוח אישי, היא לזכור שאנחנו תמיד עושים מה שאנחנו יכולים. מעודדים אותנו לגלות חמלה כלפי עצמנו ולסלוח על כל חטאינו, להפסיק להקשיב למבקר הפנימי ולהיות שמחים במי שאנחנו. הפסיכולוגים יגידו לנו שכל הבעיות שלנו לא באשמתנו, הם נוצרו בעקבות הילדות השבורה שלנו, וזה מובן מאליו שאנחנו משחזרים דפוסים וטראומות מהעבר. לא יודעת מה איתכם, אבל דיבור חומל לעצמי עוזר לי מאוד. כל פעם שאני מתרגלת גישה מכילה שכזאת, היא מחוללת פלאים בנפשי.
מדהים אותי שהאמירות שאנחנו יודעים כל כך יפה לדקלם לגבי עצמנו, או אם אנחנו מתקדמים, לגבי הקרובים שלנו, לא תקפות בנוגע לאנשים זרים, שונים מאיתנו, בטח לא לאויבים שלנו. האימהות החד-הוריות נשארות מסכנות כי הן לא יודעות איך לעשות כסף, האפריקאים הרחק מאחור כי הם לא יכולים להיפרד מהשחיתות והפלסטינים היו יכולים להיות סינגפור, אבל הם בחרו להשקיע את המשאבים שלהם בשנאה אלינו.
ארצות הצללים
האמירות הרוחניות, כמו תעשה רק מה שמדויק לך, מרגיש לך, נעים לך. לא רלוונטיות למי שלא הגיע לדרגה הרוחנית ששמורה רק למי שיכול להרשות לעצמו קורס "משנה חיים" באלפי שקלים. בעולם האמיתי אין ברירה, צריך להילחם ברעים, אלו שלא שפר עליהם מזלם או שהם טיפשים מדי כדי לשנות את מצבם הבזוי. חייב לנצל את אנשי העולם השלישי, כי אחרת, איך נחיה? איך נגדל אוכל בלי תאילנדים (אנחנו מנסים בימים אלה ומצליחים בקושי) ? נבנה בתים בלי פועלים מהשטחים (יש מי שעובדים על זה ומקדמים הבאת עשרות אלפי מהודו)? נטפל בסבתא בלי פיליפינית? נראה נטפליקס בלי כורי מתכות בקונגו?
החיים בלי פועלים זולים מבעיתים.
הם בכלל לא נראים כמו אופציה לרוב האנשים, פשוט מצב נתון - יש מי שחייהם ורצונם החופשי שווים יותר מאחרים.
כמה זמן עוד תימשך הדיכוטומיה הזאת? פערי המעמדות הבלתי נסבלים?
לאוטופוסטים הטכנולוגיים יש תשובה לכך - יום יבוא והמין האנושי יפרד מפעולות פיזיות בלתי רצויות. הרובוטים והמכונות יחליפו את הפועלים המסכנים וכולנו נוכל לנצל את זמננו לדברים מועילים יותר - כמו ללמוד תואר, לקרוא ספרים ולהמציא פיצ'רים מדליקים למכונות קפה.
בינתיים, האוטופיה הזאת התבררה כנבואת שקר. ההתקדמות הטכנולוגית האדירה לא הפכה את חיינו לפשוטים ונינוחים יותר. היא לא עזרה להפחית את מספר העובדים/עבדים או את מספר שעות העבודה שלהם. משנה לשנה יותר אנשים נכנסים למעגל העבודה המודרני. יותר נפשות אומללות שמרקיבות במפעלים, בעבודות משעממות, בתעסוקה חסרו תוכלת ומזיקה לסביבה.
כל זה קשור לעזה, כי עזה היא ארץ הצללים שלנו (מונח ששאלתי ממאמרו של עידן לנדו ששאל אותו מספרה האחרון של נעמי קליין) היא המקום הזה שאף אחד לא רוצה בו, האנשים בו אינם באמת אנשים והחיים בו הם סבל ועוני מתמשך.
המחבלים העזתים החליטו שנמאס להם. לא מתאים להם להיות בחושך. הם רוצים שיראו אותם, יתייחסו לסבל שלהם ויטפלו בהם.
אז הם עשו מעשה נורא, מזוויע שאין לו שום הצדקה. הם נקמו במי שהם ראו כאחראים לסבל שלהם ויצרו רעש גדול.
אני רוצה לשאול שאלה קשה - מה עוד הם היו יכולים לעשות?
דחקו אותם לפינה, איזה דרך מוצא הייתה להם מהחיים חסרי התקווה שנולדו אליהם?
שוב, לא מצדיקה, אבל מנסה להתבונן ולהבין.
המחבלים ב-7 באוקטובר, הם סמל, ייצוג של משהו גדול בהרבה. הם המראה לכל הסבל שהעולם המערבי יוצר בדרך החיים "המפותחת" שלו. בעת הנוכחית, העזתים יותר תלויים בנו משאנחנו בהם, כמות העובדים שנכנסת היא קטנה ביחס לגדה המערבית ומפעלי הטקסטיל שייצרו לארץ כבר נסגרו. אבל אם נלך כמה שנים אחורה, נבין שאילולא היו נסוגים הפלסטינים מבתיהם, לא הייתה לנו מדינה, בטח לא יהודית. המדינה הציונית האהובה שלנו, מחזיקה בתוכה מורשת מורכבת ועצובה. אנחנו מנסים בכל כוחנו להדחיק אותה, להיפתר ממנה, אבל היא מסרבת לשחרר אותנו ומחייבת אותנו לעמוד אל מול הבעיות שיצרה בהיווסדה.
כבר אלפי שנים ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אימפריות נוצרות באמצעות ניצול עבדים ומשאבים, הן מחזיקות כמה שנים, לפעמים מאות. באיזשהו שלב מי שדוכאו על ידי האימפריה מביאים להפלתה, הרבה פעמים עם עזרה מבחוץ של כוח זר, אסון טבע או משבר אקולוגי.
ממליצה על הפודקאסט - נפילת ציוויליזציות, אם רוצים לצלול לכמה סיפורים ספציפיים.
כאשר נוטלים מאדם את החופש שלו, המירמור נצבר בתוכו, ובתוך צאצאיו. כמו שאותו אדם לא פשוט ייעלם, כמו שהרבה מהציבור הישראלי מצפה מהפלסטינים, כך גם הכעס כלפי העוולות שנעשו לו לא מתנדף מעצמו. בסופו של יום הזעם יחזור אלינו בחזרה. אני בטוחה שהיו עמים שסלחו והתגברו על עצמם למען השלום, אבל יש גם מי שלא.
ומה עושים לגבי חצי עולם מתוסכל?
אולי יום אחד לאנשי הצללים, אלו שדואגים לשלמותם של מדפי הסופר וחלונות ראווה בקניונים, יימאס.
אולי הם יחליטו למרוד וימצאו שאנחנו, אנשי העולם הראשון עם הוילות והמכוניות, אחראיים למצבם.
אולי הם יתאגדו במחאה בלתי אלימה, יפילו את התאגידים מבפנים ויחזרו לחיות בשקט ושלווה בכפרים קהילתיים.
אולי הם יהגרו לעולם הראשון וינסו בכל מאודם להיות כמונו רק כדי להיות נהגי מוניות עם מבטא. אה זה כבר קורה.
מה שקרה ב-7 באוקטובר הוא הצצה לתרחיש שיכול לקרות בכל העולם. מה קורה כאשר מתעלמים מסבלו של האחר - דבר שכל התרבות המערבית בנויה עליו.
בינתיים,
בואו נקווה שיזכרו כמה אנחנו תמיד עושים מה שאנחנו יכולים ויחוסו עלינו. שיזכרו שיש לנו כוונות טובות, חלומות ותקוות. שכמוהם, גם אנחנו סובלים מאותה מערכת נצלנית, גם אנחנו מרגישים עבדים, חסרי כיוון, אבודים.
אנחנו אנשי הצללים והם אנחנו. בלתי נפרדים, תלויים.
אולי הפעם ההיסטוריה לא תחזור על עצמה ונוכל ללמוד לחיות ביחד? בלי מנצל ומנוצל? כובש ונכבש? אדון ומשרת? שפחות ועבדים?
בעידן של משבר אקלים, נשק גרעיני וקריסת זהויות ונרטיבים, יכול להיות שאנחנו כבר בסוף הדרמטי של האימפריה האחרונה, אפשר גם שהאירועים הקיצוניים מגדילים את הסיכוי שלנו להגיע לפתרון יותר מאי פעם.
מה שבטוח
הולך להיות מעניין…
איך אפשר להפסיק את המלחמה, אם הצד השני מעוניין להמשיך אותה?
העניין המצער הוא, שבהינתן וצד אחד רוצה להמשיך במלחמה, והצד השני לא, הצד הלוחם (ארכיטיפ גברי) תמיד יבלע את אלו שנושאים תרבות של שלום (ארכיטיפ נשי). הלוחמים יהרגו את תושבי תרבות השלום או יתחתנו איתם. בדרך כלל מיקס של השניים. ראו ערך הילידים האינדיאנים באמריקה, התרבות המינואית בכרתים וכפרי הענק המעגליים באוקראינה.
כלומר, כדי שמעגל הדמים יעצור - כל המלחמות צריכות לעצור. הדרך האחרת עוברת דרך שינוי תודעתי קולקטיבי. שינוי במהלכו כל תושבי כדור הארץ מבינים שהם לא מעוניינים להמשיך בדרך המלחמה ומחפשים פתרונות אחרים. אם מישהו יורד מדרך הישר - כל הקהילה מתגייסת לעצור את האלימות בטרם תתפתח לעימות נוסף. בנוסף, מופעלים מנגנונים שתפקידם לענות מראש על הצרכים שחסרונם יוצר אלימות. מנגנונים כאלו יכולים לכלול תחרויות ספורטיביות, כוהנות מין מקודש וטקסי התבגרות. עוד פרספקטיבות מעניינות על זה: ג'וש שריי בפרק על המלחמה בפודקאסט "האמרלד", מרווה זוהר בפרק על תרבות האונס בפודקאסט "משחקות באש". הספרים "מעגל אבנים" ו-"בולו בולו".
עד שהעולם יתעורר, הפריבילגים מבינינו, יכולים לנסות לברוח לקהילות בועתיות בהן יש חיי שיתוף, אחווה ושלום. כמו הריינבו.
אני רוצה לטעון שאנחנו כל הזמן עוצרים את מעגל הנקמה מלהתגלגל. לא פעם, אנחנו חווים רגעים בהם האימפולסיביות גואה, ויש כעס גדול על הצד השני ורצון עז לתקוף אותו, ובמקום זאת לוקחים נשימה וצעד אחורה. אנחנו נמנעים מאלימות מתוך מנגנונים עצמיים-פנימיים וחברתיים-חיצוניים. במקרה הרע פעולה כזאת מביאה להדחקה שמביאה חולי על האדם המדחיק. הצד הבריא והטוב הוא תקשורת עם גורם הסבל ומציאת פיתרון לצורך שלא נענה. בירור וסולידריות עם מי שנתפס כתוקף שלנו כדי להבין מה הביא אותו למעשים שעשה. מה שנקרא תקשורת מקרבת. אם אנחנו בוחרים בדרך הבריאה - אפשר להגיע להשלמה ולמערכות יחסים חזקות ואינטימיות יותר. סכסוך ומתח יכולים לקרב לבבות ולהכיר לנו חלקים חדשים בעצמנו.
אז אנחנו יודעים איך אפשר לעצור את המלחמה ברמה האישית. לרוב האנשים יצא לא לענות למי שתוקף אותנו: להתעלם, לחבק, להקשיב.
עכשיו רק נותר להביא את אותם דפוסים מיטיבים לרמה המדינית, גם כלפי זרים שתוקפים אותנו בטילים ומטוסים מהאוויר.
בעולם יפה יותר, אני מרשה לעצמי להאמין שנפתור סכסוכים מורכבים באמצעות מעגלי חכמה, שומרי שלום ותקשורת מקרבת. נחפש ונמצא את הדרכים שלא מובילות למלחמה והרג חפים מפשע. נשים את החיים של כל קהילת החיים, ולא רק של אנשים מסוימים, בראש סדר העדיפויות. באופן טבעי, שעיקרון החיים מנחה אותנו, נחליט החלטות שירחיקו אותנו מהמלחמה.
האם תרחיש כזה שמור רק לספרי מדע בדיוני?
בשיחה עם צ'ארלס אייזנשטיין, שואלים אותו האם מה שהוא מציע (עולם של שלום) מעשי ברמת המדינות? האם מישהו כבר יישם משהו כזה איפשהו בעולם? אם אין דוגמאות אולי אין לכל מה שאנחנו מציעות יחד איתו שום אחיזה במציאות?
הנה מה שהוא ענה…
כן, אין ספק שמדובר בחלומות כל עוד אנחנו מניחים את העולם כפי שהוא עכשיו. אחרי הכול, בעולם הפוליטי כפי שהוא עכשיו, תקציבי עתק יושקעו במיגון ובטכנולוגיות מתקפה אוטומטית מתקדמות, ולא בהקמת מערך של מיליון שומרי ושומרות שלום.
ההשפעה שלנו בעולם הפוליטי, יכולה להיות רק במרווחים דקים מאוד בתוך הריצה המטורפת שכולם עסוקים בה. זה כאילו זרקו אותנו למגרש כדורגל - השחקנים והקהל נמצאים בטירוף של המשחק. מה כבר אנחנו יכולים לעשות? מה הסיכוי שלא נידרס שם? שלא יפגע בנו הכדור? אולי לא רבים. אבל אם יש לנו הזדמנות, אם יש לנו את הפריווליגיה, אם מישהו בכלל שואל אותנו, כדאי מאוד להטיל ספק בחוקי המשחק, או אולי בהרגלים, או בשפה שמשתמשים בה, למשל המילה "מחבלים". לפחות במרווח כלשהו, בהפסקה כלשהי, אולי מישהו ישמע את הספק שלנו, ואולי זה יטה את המציאות בסופו של דבר, גם אם זה נראה שמשחק הכדורגל הזה לעולם לא יעצור.
הפוליטיקה היא הדבר האחרון שמשתנה בחברה אנושית. כי הפוליטיקה היא השכבה העליונה ביותר, החיצונית ביותר של נשמת החברה. הפוליטיקה היא סימפטום, זה לא שאם נשנה את הפוליטיקה נשנה את הכול. זה הפוך - אם נשנה הכול הפוליטיקה תשתנה גם היא. ל"טכנולוגיות של חמלה" שמתקבלות בברכה בכל סדנה או בפסטיבל, אפילו בריטריט של חברת הייטק, אין כמעט שום השפעה על קמפיינים פוליטיים, ולצורך העניין גם לא על מסעות גיוס הכספים של חברות ההייטק. השליטים ישתנו אחרונים. יש עבודה שניתן לעשות ברמה הפוליטית, זה לא לגמרי חסר תוחלת, אבל השינוי ברמה הזו יהיה כמעט בלתי נראה. רב העבודה נעשית ברמות אחרות לגמרי, והשינוי קורה ברגע זה ובצורה עמוקה בקהילות רבות מסביב לעולם. כשיום אחד גם הפוליטיקה תשתנה, אז נדע ש"הגענו", שהעולם השתנה.
בקיצור, התשובה היא - לא. אף אחד עוד לא ניסה את זה ברמה של מדינות. האם זה אומר שזה חסר תוחלת לדבר על זה? שאין סיכוי שמשהו כזה יקרה אי פעם?
אולי.
מכיון שאני לא ראש הממשלה, וגם אף אחת שמקשיבה לי כאן, היא כנראה לא ראשת ממשלה או תאגיד בינלאומי, אין לנו אלא לשמוט את השאלה "מה זה כבר משנה?", ולהמשיך בעבודה העדינה והקטנה של שינוי התודעה ושינוי הסביבה המידית שלנו. כשאנחנו מתרגלות סליחה בעולם הקטן שלנו, אנחנו שולחות מסר לשדה התודעתי האנושי הרחב, ומשהו משתנה, גם אם לא נקבל שום אישור ברור לכך במציאות המיידית. גם אם נדמה לנו שזה בכלל לא משנה.
גם אני, כמו צ'ארלס, עדיין שומרת על תקווה. מקווה שגם אתם.
התקווה שלי היא לעולם חופשי לכולם. גם לאפריקאים ולפלסטינים, גם לנהרות ולהרים, גם לחיות הבר.
אמן.
*קרדיט לתמי צרי מעץבעיר על הכותרת
Comments