איזה עתיד אנחנו רוצים כאן? מחשבות והגיגים על אהבת האדמה בזמן מלחמה, בעקבות ביקוריי בשטחים שמעבר להרים.
~~~
פעם שנייה שהייתי בפארסייה.
אסופת משפחות שמתגוררות בספק-אוהלים-ספק-בתים בצפון הבקעה, בסמוך להתנחלות-יישוב-קהילתי-אקולוגי רותם.
הייתי בנוכחות מגנה - התנדבות שאני עושה בערך פעם בשבוע בשבועות האחרונים.
במהלך הנוכחות שהיתי, ביחד עם פעילים נוספים, עם רועים וחקלאים פלסטינים על מנת להגן עליהם.
יצאתי משם, כרגיל, עם מלא סיפורים וחוויות שתכל'ס ממש הייתי רוצה לחלוק עם העולם.
לא אספיק לכתוב הכל בפוסט אחד, אז אני אתחיל עם קצת הסברים ורקע על מה זה נוכחות מגינה, למה צריך אותה ומשמעותו של גירוש.
אז מפני מי אנחנו מגינים.ות?
לא חסרים גורמים בשטח שמעוניינים למרר את חייהם של הפלסטינים ומשפחותיהם - מפקדים בצבא מנפיצים חוקים דרקוניים, נערי גבעות מגיעים באישון לילה ומבצעים לא פחות מפוגרומים והמשטרה מעלימה עין מכל הסיפור.
בניגוד לכל הגורמים שציינתי, אנחנו, הפעילים הישראליים, לא חמושים. הנשק שלנו הוא הבושה של המתנחלים האלימים. מסתבר שחוליגנים נעשים מאופקים יותר כלפי שכניהם הערבים כשבני עמם בסביבה. ממש קסם.
מדוע ואיך ממררים את חייהם של הפלסטינים?
המטרה היא להשתלט על אדמות פלסטיניות ולהעבירן לידיים יהודיות. במהלך הזה שותפות כל הרשויות: המדינה, הצבא, הממשלה (אין על בן גביר), המשטרה והמתנחלים.
המלחמה על האדמה בארצנו הקטנטנת נמשכת כבר דורות וגובה קורבנות רבים בגוף ובנפש. אבל היא לא מתקיימת בכל המקומות כל הזמן. יש מקומות שחיו יחסית בשקט ובשלווה, בסמוך להתנחלויות, ממש עד השנים האחרונות. המצב החמיר לאחר שהוקמו מאחזים קיצוניים במסווה של חוות חינוכיות לנוער בסיכון. מאותן חוות יוצאים נערים לפעילויות - שאין ברירה אלא לכונתן - טרור. חשוב לומר שלא כל החוות קיצוניות כל הזמן, וחלקן מבצעות עבודה חינוכית ואקולוגית בעלת ערך. מדובר בשילוב מורכב, שקשה לתפוס, של אלמנטים טובים (כמו אהבת האדם, הטבע והאדמה) ורעים (כמו גזענות וטרור).
בגלל אותם נערי גבעות, המנהיגים שלהם ועוד כמה מתנחלים מופרעים, הפלסטינים חיים בפחד תמידי. הם בטראומה מתמשכת, ומאז תחילת המלחמה המצב החמיר. המתנחלים האלימים עלו שלב, אכזריים יותר מאי פעם. (המקרים נעים בין נוכחות מאיימת לאלימות פיזית ואף רצח)
למידע נוסף על מה שמתרחש בגדה המערבית
איך מתנהל מהלך הגירוש?
נגיד ששברו לך את היד, לקחו לך את האדמה, ביטנו וסתמו את הבאר שלך או דרסו לך את הכבשים.
אז קודם כל תדע שאין מה להתלונן לרשויות. מוטב שתשתוק. המשטרה בטח לא תעזור.
באותו השקט מוטב גם שתלך מאדמתך - תתפנה לפאתי העיר הקרובה, תמכור את הצאן ותעבוד בבניין או בחקלאות בישראל - אחרת תמשיך לסבול, על בסיס יומי, מהצקות ואיומים על חייך, על בני משפחתך ועל ביתך.
כשתבוא לבקר באדמתך, עני ושבור לב, תגלה שיש עליה מישהו אחר - כנראה שמישהו בנה תוכניות על השטח שלך עוד לפני שהלכת ממנו ועכשיו הוא מממש אותן. לפעמים הוא רועה כבשים ממש כמוך, לפעמים הוא מגדל זיתים אורגניים ומוסק אותם בעצמו, ולפעמים - הוא עושה כסף.
הוא מקים חממות, לוקח מים מהצינור המסובסד של מקורות (לך המים עלו פי 10) ומגדל שורות שורות מאותו הגידול - מונוקולטורה Monoculture - מרוססת ומדושנת בכל טוב (בעצם - כל רע).
כך המדינה תופסת שני ציפורים במכה אחת - הרי אתה והאדמה נשארתם אחד - פעם טיפחתם חיים ביחד ועכשיו אתם חֲרֵבִים יחד.
באותו השדה שפעם עמד בו ביתך, מועסקים החברים שלך, אולי גם אתה, לעבוד בשכר זעום - בערך 200* ש"ח ליום.
*זהו סכום שהוא יותר גבוה מהשכר המקובל ברשות הפלסטינית - 80 ש"ח ליום. השכר בארץ ליום הוא 500 ש"ח, אם אתה פועל מהגדה, הרשות הפלסטינית תיקח לך מזה בערך שליש.
חלק מהחברים שלך מסרבים מעיקרון לעבוד אצל השכנים החדשים וחלק, חסרי כל ועם פיות רבים להאכיל בבית, משאירים את הכבוד מאחור ונעשים פועלים, לפעמים גם על מה שהייתה אדמתם.
לא מאוד שונה ממה שקורה שוב ושוב בכל העולם. ילידים שבמשך דורות גידלו לעצמם את המזון, וחיו בחיבור לאדמה, בכבוד ובביטחון כלכלי, מוצאים את עצמם חסרי כל בפאתי הערים. הם העניים המרודים שאפשר להעסיק בכל עבודה - מה שנקרא עבדות - רק עם כסף, כדי שיהיה נוח לעיכול.
אני מוצאת את המקרה שלנו בישראל, של השתלטות על אדמות בידי נערי הגבעות והחלוצים הציונים - מרתק. אנחנו רוצים לעבוד קשה (לפחות באידיאל), לא רוצים להיות מפונקים, מחפשים להידמות לילידים (בדברים שמתאימים לנו) ולעשות את הדברים בעצמנו. כובשים כדי להתנתק מתרבות הצריכה והעיר, ולעסוק בעבודות כפיים, קרוב לאדמה.
השבוע למשל התוודעתי לסיפורו הטראגי של הרועה מסוסיא, יאיר הר-סיני ז"ל. יאיר רעה בעצמו את הצאן ודגל בחקלאות אורגנית וחיבור לאדמה.
על הדיכוי והאלימות משני הצדדים כבר כתבו לא מעט.
אותי מעניין להסתכל על הדברים מהפרספקטיבה של האדמה והמים. אותם אלמנטים שעליהם נלחמים - הרקע לכל הסיפורים שבלעדיהם הם לא היו קיימים. בלעדיהם איש מאיתנו לא היה קיים.
לצערי, לרבים מהפלסטינים אין ממש גישה אקולוגית (לא בטוחה שהם אפילו מכירים את המילה...) והדאגה לבריאות האדמה היא לא בדיוק בראש מעייניהם. בטח לא כמו כסף ופרנסה... ואפשר להבין גם למה. המצב דוחק אותם, כמו את כולנו, להתרחק מהדרכים המסורתיות. מהחכמה שעבדה עם האדמה בלי להחריב אותה.
באיזור פרסייה, צפון הבקעה, עד לפני שנים אחדות היו נמנעים מרעיית יתר וקניית מספוא (מזון לצאן) על ידי מעבר בין איזורים שונים. בחורף רעו בהר, ובקיץ במורד העמק. דרך החיים הזו, בה גרים בשני מקומות שונים לפי העונה, הייתה רווחת בארץ עד לפני כמה עשרות שנים. עכשיו הרועים מנועים מלנדוד ושטחי הרעייה צומצמו משמעותית: גירוש,הפקעת אדמות, מניעת גישה למים וכו'.
בפרסייה הצבא הכריז על שטחי הרעייה כשטח צבאי סגור או שטח אש ולפעמים, זמן מה אחרי כן, הוקמו מאחזים, על אותו השטח ממש.
מי יודע לשמור על האדמה?
פעם, באיזה טיול שנתי בבית הספר, עמדנו בסמוך לגבול בצפון. כבר לא זוכרת אם השקפנו על סוריה או לבנון אבל אמרו לנו לשים לב להבדלים בינינו לבינם.
המדריך הראה לנו את השוני בין הגבעות הירוקות בישראל לבין הגבעות הצהובות מעבר לגבול. ככה מזהים בקלות איפה עובר הגבול, הוא הסביר. הגבעות עירומות כי הערבים מעבר לגדר מנצלים את האדמה עד תום. הם רועים הרבה מעבר למידה. תראו, אני לא מכירה את כל הסיבות ההיסטוריות והכלכליות שהביאו את אותם רועי צאן לכסח את השטח בלי הבחנה. אני רוצה להאמין שבעבר האנשים היו חכמים יותר ומשהו חיצוני (מלחמה, רעב, עוני) דחק אותם להתנהגות כזאת.
אבל היום אני חושבת על אותה סצינה בטיול השנתי, תוך כדי שאני מטיילת בגבעות של צפון הבקעה, ואני אומרת לעצמי, שעם כל הכבוד לנשמה האנרכיסטית שלי, בטווח הקצר אני שמחה שבישראל מגבילים את מספר הכבשים לשטח. היה נחמד אם באותה נשימה היו דואגים שלכל רועה, גם אלה בגדה המערבית, יהיה מספיק שטח כדי לא לדלדל את האדמה. הייתי שמחה שיותר ויותר פלסטינים ילמדו, אולי מאנשי האקולוגיה הישראלים, אולי אפילו מהמתנחלים שביניהם, על אהבת האדמה הפרקטית - על איך לחדול מריסוסים, דשן, הפיכת האדמה (חריש), חד פעמי ומזון תעשייתי ומזיק.
הייתי שמחה שישראלים (ותכל'ס גם פלסטינים) יבואו ללמוד מפלסטינים שעוד יודעים וזוכרים, על דרכיהן המסורתיות - על שתילת עצים שלא צריכים השקייה, בניית טראסות מאבנים מקומיות, אריגת שטיחים ואירוח לבבי - של כולם!
אולי השילוב בין התרבויות לא חייב להיות כל כך קטלני? אלים?
אולי הוא יכול להביא ברכה לאנשים, לחיות ולאדמה?
סתם תהייה.
אולי מכל הצער והקושי עוד יכולה לצאת תקווה?
חיים טובים?
אסיים בשיר שכתבתי בסיום קורס פרמקלצ'ר בלוטן, לפני 3.5 שנים
留言