סיפור קטן מהפגנה קטנה בעוטף עזה
אתמול היינו שוב, בפעם הרביעית, בהפגנה בעוטף עזה, שישה פעילות ופעילים, במסרים של הפסקת אש, חירות, ריפוי וחמלה לכולם.
זמן קצר אחרי שנעמדנו התחילו להגיע תגובות.
רוב האנשים מסתכלים, מסוקרנים, וממשיכים בדרכם.
חלקם מהנהנים או צופרים לאות הזדהות.
חלקם מקללים, שולחים לנו אצבע משולשת או מסמנים שאנחנו מטורללים על כל הראש.
לא משהו יוצא דופן.
אחרי בערך עשרים דקות עצר על ידינו, ממש באמצע הכביש, תושב מהעוטף.
בחור צעיר מכפר עזה שהיה שם, בזמן הטבח של ה-7 באוקטובר וראה דברים איומים.
הוא סיפר, או יותר נכון צעק, שהוא נלחם במחבלים עם אביו, חבריו נחטפו והוא שמע את הצווחות מקפיאות הדם של שכנתו בת ה-18 כשהיא נאנסת. עולמו חרב עליו מאז אותה שבת שחורה. 80 מתושבי הקיבוץ נרצחו (10% מהתושבים). 18 נחטפו. הוא סיפר שהוא היה בדרך להופעה כשהוא ראה אותנו. הוא סחב את עצמו ללכת להתאוורר, לברוח.
מהרגע הראשון הבחור היה אלים כלפינו, יותר אלים מכל אחד אחר שנתקלנו בו עד כה.
הוא חטף וקרע שלטים (לא רק את אלה שנכתב עליהם הפסקת אש), דחף אותנו ואיים עלינו. הוא חזר ואמר שאנחנו לא בני אדם בשבילו, הוא היה רוצח אותנו ושולח אותנו לעזה אם רק היה יכול. אם נבוא שוב הוא יביא את החברים שלו שיפרקו אותנו מכות.
בין צעקה לדחיפה הוא שאל אותנו "מי אתם?" "מאיפה אתם?"
כשאמרנו לו מקומות שהם לא העוטף הוא כמובן התעצבן ואמר לנו - תישארו בתל אביב, תפגינו שם כמה שאתם רוצים, רק אל תתקרבו לכאן.
עוד אנשים עצרו את המכוניות וניסו להרגיע את הרוחות. הם אמרו לו שהוא צודק אבל לא צריך להיות אלימים.
באיזשהו שלב הגיע שוטר והרחיק את הבחור.
בחרנו להישאר עוד בצומת, רק בלי שלטים שקוראים להפסקת אש.
הוא חזר.
החלטנו לקפל את ההפגנה הקטנה שלנו וללכת.
הוא הלך אחרינו, צועק ומקלל.
הוא בא להרוס את שאר השלטים, שהיו בתוך שקית, וגילה שאין שם אף שלט שכתוב עליו - הפסקת אש.
היה ברור שהוא מחפש עוד אינטרקציה איתנו, הוא כאילו ציפה שנתקוף אותו בחזרה וחיכה לנצל את ההזדמנות לפרוק עול. זה כמובן לא קרה ורק אמרנו לנו "אחי, בוא נדבר, רק בבקשה תוריד את הטונים".
זה קצת עבד. בדרך נס, בין אסף, שאירגן איתי את ההפגנה, לבינו התחילה שיחה.
אף אחד לא ממש שינה את דעתו.
אבל הטונים השתנו.
שני הצדדים עצרו לרגע את שטף הדיבור והצדקנות והקשיבו אחד לשני.
השיחה נגמרה ויצאנו ללא פגע וללא תלונה במשטרה.
אחר כך עשינו עיבוד ודורית, אקטיביסטית מ"אימהות נגד אלימות" אמרה לנו שזה תמיד בהפגנות - מי שמגיע להציק ולהתסיס הוא זה שנוצר איתו חיבור ועניין.
לי זו הייתה חוויה מאוד חזקה,
להצליח להסתדר עם האלימות בדרכי שלום, ואפילו ליצור שיחה.
לראות את השינוי בטונים ובגישה, מהרגע שהבחור עצר את האוטו עד שהוא הלך.
למרות האיומים, ואולי גם בגללם, מקוות להמשיך לעמוד בצמתים ולדבוק בדרך האי-אלימה.
להביא תקווה לשלום וחיים בביטחון גם לתושבי העוטף, וגם לתושבי עזה.
באמונה שלמה שריפוי אמיתי אפשרי.
בתפילה לחופש בריא, ללא פחד, שאפשרי להרגיש בו מוגנים ובטוחים.
שיהיה לנו חג חירות משמעותי ומקרב, שנצליח למצוא רגעים ונקודות של חופש וריפוי, גם במציאות הנוכחית.
בברכת שלום,
עינת
Comentarios