להתנגד להפצצות בעזה, ועוד ברחובות מדינת ישראל, בעברית, זו משימה מורכבת. מחשבות והירהורים בעקבות מפגשים אנושיים ווירטואליים על המלחמה.
בזמן האחרון מצאתי את עצמי בהרבה ענייני מלחמה - שמעתי הרצאות ופודקאסטים, קראתי חדשות והתדיינתי עם המון המון אנשים ברחוב על פוליטיקה.
כמעט כל יום עמדתי בקפלן בהפגנה של "מחדל 23". יש שתי משמרות ביום, אני הייתי רק באחת.
אני בתרגול הכלה רדיקלית, זה דרוש בעיקר למעטים שצועקים עליי וגם ממש מקללים (בושה, בושה, בושה, תתביישי, טפוי עלייך, איך יש אנשים כמוך? לכי לכי כפוית טובה מטומטמת לחפש זבל בהריסות של עזה בטח יהיה לך טעים).
עם ישראל צריך עכשיו הרבה הכלה ללא ספק.
לפעמים זה קצת מצחיק אותי כמה אנשים לוקחים את הדעות שלי ושל עצמם ברצינות. זירת הדיון הופכת לשדה קרב, והשכנוע - לדגל ניצחון גורלי. לפעמים אני נכנעת: "עזוב, בוא נסכם שאני טועה ואתה צודק" - וזה איכשהו רק מתסיס יותר. ברצינות. אני אפילו מנסה להקליל מדי פעם את האווירה עם איזה הערה מגוכחת. זה לא עובד. אני אמשיך לנסות כי אי אפשר לחיות בלי הומור.
בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי בהרבה וויכוחים אידיאולוגיים על כל מיני איזמים: קפיטליזם, קומוניזם, פמיניזם, מאצ'ואיזם...
אבל מאז שהחלה המלחמה ההבדל בדעות ביני לבין חלק מהסובבים אותי ברור וצורם מאי פעם.
בתוך כל המתח אני זוכה לא פעם לרגעים של ריכוך.
הנה סיפור אחד.
התגובה הכי משמעותית מהפוסט האחרון שלי, שבכלל לא הייתה בפייסבוק, הייתה מהאישה הכי קרובה אליי - אימא שלי. כשדיברנו בטלפון היא סיפרה לי שקראה את כולו (והוא ארוך!) וממש נדהמה. היא אמרה שאחרי חילוקי הדעות שהיו לנו בביקורי האחרון בבית היא ניגשה אל הפוסט בחשדנות אבל להפתעה גילתה עומק והזדהות עם חלק מהדברים. היא לא מסכימה איתי, אבל זה אמיץ וחשוב מצדי לכתוב והיא מודה שעשיתי זאת.
כמובן שאנחנו לא מסכימות, וכנראה שהוויכוחים סביב שולחן האוכל עוד ימשיכו. סביר שגם הטונים יעלו.
אבל, ביום יום זה לא באמת משנה. אנחנו נמשיך לאהוב אחת את השנייה, היא תמשיך לשמוח להאכיל אותי שאני באה פעם ב(היא תגיד באף פעם) ואני אעזור לה לקטוף לימונים ולהזיז ערימות קומפוסט כשאני בבית. אנחנו נמשיך לצחוק, לדבר ולרקוד ביחד.
היו עוד תגובות בפוסט שלי, שחלקם היו לי לא פשוטות. הרגשתי את הכעס,המתח והאכזבה רק מקריאת המילים על המסך.
היה לי צער על הפילוג שפתאום נוצר על הקיר שלי, גם אם זה רק בפייסבוק. הרי זה לא מה שהתכוונתי! אני רוצה ליצור חיבורים, לא עוד ניתוקים!
אז היה לי חשוב להבהיר שגם אם אתם ממש לא אוהבים את הדעות שלי כרגע, מבחינתי, זה לא יותר מדי משפיע על הקשר בינינו. גם אם אתם רק קוראים אותי, והפעם לא עשיתם לייק, עדיין רוצה בטובתכם.
בימים כאלה, אני מבקשת.
קחו דוגמא מאימא שלי, וכבדו את הדעות אחד של השנייה. תנו לאנשים להגיד מה הם חושבים ומרגישים גם אם זה מטרגר אתכם ומכעיס אתכם. אתם באופן אישי לא חייבים לשמוע מה שיש להם להגיד, אבל כן לאפשר להם להתבטא.
בימים אלה מתבצעת בארץ המון סתימת פיות, לכאן ולכאן. כל יציאה לא במקום בטוויטר היא עילה להגשת כתב אישום נגד הסתה.
או סיבה טובה לשיחת שימוע ופיטורים.
או ללילה במעצר.
הפגנות וכנסים מתבטלים ומסוכלים על ידי המשטרה.
יש בממשלה הפועלים לשנות את הוראות פתיחת האש - זה אומר שיהיה קל מתמיד לירות במפגינים.
לא שאני בעד הסתה, הפוסטים שכמה משפיענים ערבים פרסמו מטרגרים גם אותי, הפייק ניוז וההשטחה של הצד הישראלי בעולם צורמת, אבל ההתנהלות הזו בארץ מפחידה...
מקווה שאנחנו, בשטח, לא ניקח דוגמא מלמעלה. שנשאף לאהוב ולכבד את בני האדם שסביבנו, בלי הבדל דת גזע ומין.
אתמול הייתי בהפגנה בקפלן.
זו הייתה הפגנת השלום הגדולה ביותר שהייתה עד עכשיו. בערך מאתיים איש קוראים להפסקת אש, שלום והחזרת החטופים.
עם כל האופוריה שסוף סוף השמאל התעורר, יש משהו לא נעים בהפגנות, כי הן מייצרות צדדים, גבולות ברורים.
אתמול זה היה מאוד ניכר, היו אלו שמחו נגד ביבי ועמדו בצד אחד של הכביש.
היו שמחו נגד המלחמה ועמדו בצד השני.
היו שסלדו משתי הקבוצות, מה שנקרא "הימנים", ותקפו (רק מילולית) את כולנו.
אחרי שההפגנות הסתיימו נשארנו ברחוב, כמה בודדים, עם השלטים החתרניים שלנו, חשופים לעוברים ושבים שהגיעו להפגנה למען החזרת החטופים. הייתה הזדמנות להיפגש פנים מול פנים. מבחינתי, אלו הרגעים המשמעותיים של הערב.
כרגיל, רוב האנשים התעלמו מאיתנו, חלק קטן שמחו על נוכחתנו וחלק קטן אחר ממש התנגדו אליה.
כל אחד בעמדתו. כולם כועסים, צדקנים וחכמים.
כשנפגשים בהפגנה כמעט ואין שיח, יש יותר הצהרת עובדות וכוונות.
זה חבל לי. אבל אני גם מבינה.
לנו, השמאלנים, הדעות של הרוב נשמעות די אותו דבר - אותו התקליט שחוזרים עליו בתקשורת "למדינת ישראל הזכות להגן על עצמה" "העזתים הביאו את האסון הזה על עצמם בבחירות דמוקרטיות" "מחנכים אותם לשנאה מאז שהם ילדים ועל כן כולם מחבלים"
אנחנו כל כך מוצפים שכאשר ניתנת לנו ההזדמנות להגיב, אנחנו לוקחים אותה בשני ידיים והופכים להיות שרי הסברה. בנוסף, אנחנו, מתנגדי המלחמה בישראל, צריכים להסתיר את הדעות שלנו מול בני משפחה וחברים. ההפגנה נותנת לנו הפוגה מהמסכות והרגשות סוף סוף יכולים לצאת החוצה, להיאמר בקול רם.
גם את תומכי המלחמה אפשר להבין, התקשורת משדרת ללא הרף כמה מסוכנים ובורים הם המפגינים הפרו-פלסטיניים. מעודדים את עם ישראל להיות שגרירי הסברה. קוראים לחינוך הצד השני במקרה הטוב ולהוקעה מהחברה במקרה הרע. מאשימים אותנו בצדקנות, נאיביות וטירוף. אתמול בהפגנה אנשים נעו בין להסביר לנו את ההיגיון מאחורי התקיפה בעזה לבין לקרוא לנו משוגעות.
כששני הצדדים נפגשים - הם לא בדיוק בנוכחות עם האדם שלפניהם, הם באים כבר טעונים מהבית. חלקם רק התכוננו לרגע הזה, בו יוכלו לדבר את אשר למדו מהמומחים - ב"הארץ" או בערוץ 12.
אתמול הגיעו למחאה כמה אנשים שממש הזעזעו מהמחאה שלנו. הם כעסו, צעקו ולא הרפו.
התעקשתי לא להגיב, להרגיע את הרוחות, למצוא את המכנה המשותף - להגיד "כן את צודקת שההתקפה בעוטף הייתה מחרידה, זה מזעזע" "נכון, צריך להחזיר את החטופים במהרה" "באמת מחנכים אותם לשנוא את העם היהודי".
ניסיתי להתחבר ללב ולהגיד את הדברים ממקום אמיתי, אמפתי ולא מתנשא.
כמובן שלבד זה לא עובד, מי שהפגינו איתי, המטירו דעות ועובדות, קטעו אחד את השני, והשיח אכן הסלים.
לי נמאס ומצאתי את עצמי מחנכת את המבוגרים סביבי ומסבירה להם שאם תוקפים אותם - אין מה להגיב! אין מה לדבר עכשיו להיגיון של בן אדם כשהוא בסערת רגשות, שהוא מטורגר. אפשר לנשום ולתת לסערה לשכוח. אם אנחנו מפגינים בעד שלום, אנחנו צריכים להיות בעצמנו בשלום ולא לראות במתנגדים לנו אויבים, כי הם באמת לא אויבים. אם אין לנו סבלנות להקשיב להם, עדיף להגיד "נכון, אנחנו איתך" "דעתך חשובה לנו" ולסיים את השיחה בזה.
רמת ההתגוננות והתגובתיות כל כך גבוהה - שלפעמים אין טעם להגיד מעבר למה שכתוב בשלטים.
לפעמים גם אני נקלעת לדיונים חסרי שחר, אבל כאשר יש לי את הכוחות לתרגל אמפתיה והקשבה ברצינות - מתרחש קסם. האדם בצד השני מתחיל לחשוב תוך כדי שהוא מדבר, ודעותיו הולכות לכיוונים שונים. פתאום הוא מתוודה כמה עצוב לו מה שקורה, או מביע בילבול מהמצב. פתאום הוא מספר משהו שבכלל מחזק את הטענה הנגדית. בדרך כלל אחרי שהוא יסיים את מה שרצה להגיד, הוא יהיה הרבה יותר פתוח להקשיב לצד השני.
זה לא אומר שאני רוצה להקשיב לאחרים כדי לשכנע אותם בצדקתי. זה רק תוצר לוואי (נדיר ואיטי!) שיכול להתקבל.
הלוואי שנקשיב לאנשים מתוך עניין וסקרנות. נחפש למצוא מאיפה הם באים, איזו חוויות חיים הביאו אותם להשקפת עולמם.
ככל שאני מתעמקת בזה יותר, כך מתחזקת ההבנה שאני לא מניפה שלט כדי לשכנע אחרים - אני מניפה אותו כי זה מה שמרגיש לי נכון לעשות בימים אלו. למזלי, השלט מושך אליי אנשים שיש לי איתם שפה משותפת ומזכה אותי בהרבה שיחות מעניינות.
לסיכום הסיפור, אותם מפגינים שהערתי להם על תגובתם מול אלו שהתנגדו לנו, לא הבינו מאיפה באתי להם, אבל הקשיבו ואחד מהם אמר לי תודה שגרמתי לו לחשוב.
ברגע הזה הרגשתי לא פחות אקטיביסטית מהרגעים בהם צעקתי סיסמאות כמו "בעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות""כמה עוד צריכים למות הגיע הזמן להידברות" עם קולות התופים והמגפון.
אני מרגישה שהצלחתי להביא משהו למרחב, לרגע הראיתי דרך אחרת להתמודדות עם קונפליקטים.
הצלחתי, גם אם רק לרגע, להביא עוד קצת שלום לעולם.
בינתיים הלחימה נמשכת, ילדות וחיילים נהרגים כל יום, כל היום.
המציאות הפכה למין מפלצת פצועה ששולטת על העניינים ולא שואלת אותנו חצי דבר על התוכניות שלה.
אין לי כוחות לסגור את תעשיות הנשק, לדומם את כלי הטיס ולהשקיט שנאה של סכסוך שנמשך יותר מ-75 שנה.
אולי אפילו לאו"ם אין את הכוחות לכך.
Commentaires